התינוק המדהים שטרם נולד

במשך שנים, הצטברו ממצאים קליניים רבים שהצביעו על האפשרות כי עוברים ויילודים הינם בעלי תודעה, מודעות ויכולת זיכרון. קלינאים כמו ד"ר תומאס וורני, ד"ר צ'ימברליין ואחרים החלו להביע עניין רב במציאת ביסוס מדעי לממצאים אלו. מראשית שנות השמונים, הם חוקרים את ההיבטים השונים של ההתפתחות העוברית והשפעת האקולוגיה הרחמית על בריאותו של העובר בטווח הקצר והרחוק וכותבים באופן נרחב על התפתחות החושים ברחם, על התנהגות העובר ועל יכולותיו הרגשיות והקוגנטיביות^{2,3,4,5,7,8,10,11,16,17,18,19}.
קלינאים אלו מבססים את כתביהם על ממצאים אפידמיולוגים, מחקרים מדעיים בתחום האמבריולוגיה, הביולוגיה של התא, מדעי המוח ומחקרים על תודעה וכן על תצפיות ישירות על עוברים באמצעות אולטראסאונד וצילום תוך-רחמי⁷.

התפתחות החושים ברחם

ההתפתחות האנושית הינה תהליך מרתק ומורכב המתחיל ברגע ההפרייה. במהלך 14 השבועות הראשונים לחיים, המכונים גם השלב האמבריוני, נוצרים האברים העקריים והגפיים ובתום ארבעת החודשים הראשונים להיריון, רוב מערכות הגוף כמו הלב, הכבד, מערכת העיכול ואחרות מפותחת כמעט במלואן ומתפקדות^9,15. בין אלו, ראוי לציין את מערכת העצבים. במערכת זו, שמתחילה להיווצר בסביבות היממה התשע עשרה לאחר ההפרייה, מתחוללת הצמיחה הגדולה ביותר במהלך השלב האמבריוני: כל מבני המוח נוצרים והמערכת כולה מתחילה לפעול בצורה בסיסית^14,16.

מגע

המערכת הטקטילית שאחראית על תחושת מגע ולחץ, מתפתחת ראשונה ברחם כשלושה שבועות לאחר ההפרייה. שמונה שבועות לאחר ההפרייה, העובר מתחיל להגיב למגע באופן רפלקסיבי. העובר יכול להרגיש תחושת לחץ על שפתיו ואפו בשבוע החמישי לאחר ההפרייה ובשבוע התשיעי – בזרועות, בסנטר ובעיניים. בשבוע העשירי, רגישות העור מתפשטת לאזור החלציים והרגליים, בשבוע ה 11 לכפות הידיים, ובשבוע ה 12 לאחר ההפריה – לכפות הרגליים. בשבוע ה 17, הבטן ואזור הישבן רגישים למגע ובשבוע 30, כל חלקי גופו של העובר רגישים למגע, למעט החלק העליון והאחורי של הראש אשר הופך להיות רגיש למגע מיד לאחר הלידה. כנראה שזו דרך ה"טבע" לדאוג לכך שהעובר לא יחוש את לחצי הלידה^2,8. העובר נוגע בפניו החל מהשבוע ה 10 או ה 11 לאחר ההפרייה ומגע עם חבל הטבור וקירות הרחם מספקים לו גירוי טקטילי¹¹.

שמיעה

היכולת לשמוע מתחילה בשבוע החמישי להיריון ומתחילה לפעול לפני סוף השליש הראשון. עם זאת, חוש השמיעה ממשיך להבשיל גם לאחר שהתינוק נולד. בשבוע ה 23 של ההיריון, העובר מתחיל להגיב לקולות ומפתח העדפה לקולות מסוימים^2,8. בהתחלה העובר מגיב לתדרי קול נמוכים (250–500Hz אך ככל שהעובר מבשיל טווח זה גדל¹¹

בשבוע ה 26, העובר כבר מסוגל ללמוד את האינטונציה, הקצב ותבניות אחרות בקולה של אימו. העובר שומע את קולה של האם בעוצמה גבוהה יותר מאשר קולות המגיעים מן החוץ משום שהוא מועבר לרחם דרך גופה. בשבוע ה 34 להריון סף השמיעה של העובר כבר זהה לזה של מבוגר^2,8. ייתכן שחשיפה לצלילי שפה ברחם הינם תחילת תהליך רכישת שפה: עוברים מזהים ומעדיפים את שפת אימם, ומסוגלים לזהות אותה בין שפות אחרות¹¹.

ראייה

חוש הראייה מתחיל להתפתח בשבוע הרביעי לאחר ההפרייה, אך תהליך ההבשלה שלו מתפרש על פני שנים¹⁶. למרות שהעיניים נותרות סגורות עד השבוע ה 26 להיריון, מחקרים מראים כי העובר רגיל לאור כבר מהשבוע ה 16: הוא מגיב להבזקי אור החודרים מבעד לביטנה של האם, בהאצת הדופק ובבהלה^2,12. בשבוע ה 32, לעובר יכולת ראייה כמו ליילוד¹² ובלידה, התינוק יכול לראות בצורה ברורה את פני אמו הנמצאים במרחק 30 ס"מ, כאשר זו אוחזת בו בתנוחת הנקה².

טעם

חוש הטעם ממוקד בלשון, המכילה את קולטני הטעם. אלו מתחילים להופיע בסביבות השבוע השמיני לאחר ההפרייה⁸. טעמים מהמזון אותו צורכת האם, עוברים למי השפיר. ייתכן שהעובר מסוגל להבחין בהם בסביבות השבוע ה 12 להיריון, כאשר הוא מתחיל לבלוע מי שפיר¹¹. ניסויים מראים כי קצב הבליעה מוגבר כאשר העובר חשוף לטעמים מתוקים, ומואט – כאשר הוא נחשף לטעמים מרים וחמוצים². חוקרים טוענים כי כבר ברחם, העובר מפתח העדפות לטעמים מסויימים⁸.

ריח

המבנים הראשוניים של האף מתחילים להיווצר בין השבוע הששי לשמיני לאחר ההפרייה וחוש הריח כמעט בשל לחלוטין בסוף השליש הראשון להיריון. שיטות המחקר הקיימות כיום אינן מסוגלות לקבוע איך, מתי וכמה העובר האנושי מסוגל להריח⁸ אבל, ידוע כי יילודים מראים העדפה לריחה של אימם על פני נשים אחרות. בנוסף, נמצא כי יילודים מזהים את ריח מי השפיר שלהם. ממצאים אלו יכולים להעיד על כך שהעובר לומד לזהות ריחות עוד ברחם¹¹.

התפתחות מוטורית ברחם

תצפיות אולטראסאונד חושפות כי העובר מתחיל לזוז בסביבות השבוע השביעי או השמיני לאחר ההפרייה. התנועות הראשונות הינן רפלקסיביות ואיטיות. הן מתחילות באזור עמוד השדרה: כיפוף או יישור של הגו גורם לתנועתיות פסיבית של הגפיים העליונות והתחתונות. החל מהשבוע ה 12 להיריון, פעילות העובר גוברת ותנועותיו הופכות להיות יזומות. לעתים הן ספונטניות ולעתים אירועים בסביבה מעוררים אותן (למשל שיעול או צחוק של האם). בשבוע ה 14 להיריון, ניתן להבחין כבר ברפרטואר המלא של תנועות העובר ברחם^7,11,16.

תנועותיות העובר ברחם חיונית להתפתחות המפרקים והטונוס השרירי. בשלבי ההתפתחות הראשוניים, משטחי המפרקים הם מחוספסים, אך תנועות העובר עוזרות לעצב את המשטחים ולהחליקם וכך מתאפשרת תנועתיות מלאה. נמצא קשר בין פגמים מולדים כמו Club Foot והיעדר תנועות במפרקים ברחם. תנועתיות העובר ברחם גם חשובה לפיתוח תפקודים החיוניים להישרדות לאחר הלידה. למשל, תנועות נשימה, המופיעות בעובר בסביבות השבוע העשירי לאחר ההפרייה למרות היעדר אוויר ברחם, עוזרות להבשלת הקשרים העצביים שיהיו אחראיים לתהליך הנשימה שמתחיל מיד לאחר צאתו של התינוק לאוויר העולם¹¹.

התנהגות העובר ברחם

העובר אם כן, מגיב ללא הרף לסביבה העשירה בגירויים טקטיליים, שמיעתיים וראייתיים וגירויים של טעם וריח. ככל שהעובר גדל ומתפתח, פעילותו נעשית מאורגנת יותר בפרקי תנועה וחוסר תנועה, עד אשר בתחילת השבוע ה 28 להיריון, ניתן להבחין בארבעה מצבי הכרה המאופיינים בהתנהגות ספציפית: שינה שקטה, שינה אקטיבית, ערות שקטה ועירות אקטיבית. לאחר הלידה, יחול שינוי נוסף במצבי ההכרה של התינוק ולארבעת המצבים יתווספו שניים נוספים, בכי וישנוניות. מצבי ההכרה ביילוד תוארו לראשונה על ידי רופא ילדים בשם ד"ר ברזלטון ולכן הם מכונים ששת מצבי ההכרה בתינוק על פי ברזלטון^11,18. חוקרים טוענים כי עוברים עשויים לחלום החל מהשבוע ה 23 להיריון. בשבוע זה נצפות לראשונה תנועות עיניים מהירות (REM) המעידות על מצב של חלימה².

בתצפיות שנעשו בעוברים באמצעות אולטראסאונד במהלך בדיקת מי שפיר רופאים גילו מבחר תגובות פיזיולוגיות להליך זה. למשל, עלייה בדופק העובר, חוסר תנועתיות במשך שתי דקות לאחר הניקור וירידה בתנועות נשימה במשך יומיים לאחר הניקור⁵. רופאים גם פירשו את תגובות העובר למחט כמו התחמקות ממנה או תקיפתה כ"הגנה עצמית². פרשנות זו עוררה מחלוקת בקרב מומחים בתחום הפסיכולוגיה הפרהנטלית והפרינטלית. חלקם מאמינים כי היא נכונה ומראה יכולות מפותחות בעובר, וחלקם מותחים ביקורת עליה וטוענים כי עובר, שתפקודיו המוחיים מוגבלים, אינו מסוגל ליזום תגובות כאלו. הם מאמינים כי התגובות משקפות תגובות הגנה פרימיטיביות²⁰.

תצפיות באולטראסאונד גם הראו זיקפה בעוברים ממין זכר החל מהשבוע ה 16 להיריון. אלו נראו בזמן מציצת אצבע ולכן יש המאמינים כי עוררות-עצמית מהנה אפשרית כבר בתקופה הפרהנטלית. בנוסף, ניסויים הראו עלייה חדה בתנועתיות העובר כתגובה לשינויים בדופק האם בזמן קיום יחסי מין בשליש השלישי להיריון².

מזה שנים חוקרים עסוקים בשאלה האם העובר חש כאב. עדויות שונות מרמזות כי קולטני הכאב והקשרים העצביים המדווחים למוח על הימצאות כאב מפותחים היטב לקראת סוף ההיריון. מחקרים תצפיתיים מראים כי פגים אשר נולדו סביב שבוע 24 עד 26 להיריון מגיבים לכאב. בנוסף לכך, ניתן לצפות בביטויי סטרס ביוכימיים כתגובה לדקירת מחט בפגים שנולדו בשבוע 23. עם זאת, מדובר במדדים לא ישירים של כאב ועדיין לא ברור אם עוברים מגיבים באופן סובייקטיבי לכאב כמו ילדים ומבוגרים^1,7,11.

יכולת הלמידה ברחם

ניסויים שנערכו על יילודים מראים יכולות למידה שונות כמו הביטואציה, התנייה קלאסית וחיקוי^7,10. ממצאים אלו מרמזים כי המקור ליכולות טמון בתקופה הפרהנטלית ושהן לאו דווקא מתפחות לאחר הלידה. חוקרים שונים בחנו את יכולות העובר ללמוד ברחם. קיימים שני סוגים עיקריים של מחקרים בתחום: מחקרים שבוחנים את תגובת היילוד לגירויים שמיעתיים להם היה חשוף כעובר ומחקרים אשר בוחנים את תגובת העובר לגירוי שמיעתי ברחם¹⁰.

מחקריו המפורסמים של הפסיכולוג האמריקאי אנת'וני דה קאספר הינם דוגמא לסוג המחקרים הראשון. דה קאספר הראה כי יילודים מזהים את קולה של אימם ומעדיפים אותו על פני קולן של נשים אחרות. באחד ממחקריו הוא אף הראה כי יילודים זוכרים מוזיקה ששמעו בזמן שהיו ברחם. הוא הקליט 16 אמהות בזמן שקראו אחד משני סיפורי ילדים. כל אחת מהאמהות קראה בקול את הסיפור אותו הקליטה לעוברה, פעמיים ביום במהלך ששה וחצי השבועות האחרונים להיריון. בסך הכל, העוברים שמעו את הסיפור במשך זמן של 5 שעות (לא רצופות). לאחר הלידה, בגיל שלושה ימים, דה קאספר השמיע לכל תינוק הקלטה של שני הסיפורים לכל תינוק (דה קאספר השתמש בבקבוק עם פטמה במהלך ההשמעה, והתינוק מצץ את הפטמה כדי לעבור מהקלטה להקלטה). תינוקות שמעו סיפור אחד אם מצצו מהר ואת השני – אם מצצו לאט. 15 מתוך 16 התנוקות מצצו בקצב הנכון כדי לשמוע את הסיפור אליו נחשפו ברחם¹⁸.

מחקר שנעשה על ידי הפסיכולוג הבריטי פיטר הפר, מדגים את הסוג השני של המחקרים על היכולת ללמוד ברחם. הפר השווה שתי קבוצות של עוברים בין השבועות ה 36 ל 37 להיריון. קבוצת המחקר כללה עוברים לאמהות שצפו בדרך קבע באופרת סבון מסוימת ואילו האמהות של העוברים בקבוצת הביקורת לא נהגו לצפות בה. הפר השתמש במוסיקת הפתיחה של אופרת הסבון כגירוי שמיעתי. המוסיקה הושמעה במשך 3 דקות לכל עובר דרך אוזניות שהונחו על בטן האם בזמן שהפר צפה בעובר באמצעות אולטראסאונד כדי לבחון את תגובתו. הוא ספר את תנועות הגפיים במהלך הדקה שלפני השמעת המוסיקה ובמהלך הדקה האחרונה של השמעתה. הפר מצא כי למרות שלא היה הבדל בין קבוצת המחקר לקבוצת הביקורת במספר תנועות הגפיים במהלך הדקה שקדמה להשמעת המוסיקה, העוברים בקבוצת המחקר נעו הרבה יותר מהעוברים בקבוצת הביקורת במהלך הדקה האחרונה להשמעתה.

הפר חזר על הניסוי, אלא שהפעם, השמיע את המוסיקה מהסוף להתחלה ומצא כי לא היה הבדל במספר התנועות בין שתי הקבוצות. ממצאי הניסוי החוזר מעידים על יכולת למידה של מנגינה ספציפית במהלך השליש השלישי להיריון. כאשר הפר חזר על הניסוי בפעם השלישית, הוא בדק קבוצה של עוברים בין השבועות ה 29 וה 30 להיריון ומצא כי לא היה הבדל במספר התנועות בין קבוצת המחקר לביקורת. הוא הסיק כי בשבועות אלו העובר אינו מסוגל עדיין ללמוד לזהות מוסיקה¹⁰.

התפתחות הזיכרון והתודעה

אחד הממצאים הקליניים שהפליאו פסיכולוגים פרהנטליים ופרינטליים הינו היכולת להעלות זכרונות מתקופת החיים ברחם והלידה. ממצא זה אינו עולה בקנה אחד עם שתי הנחות יסוד לגבי זיכרון בפסיכולוגיה. הנחה אחת מדברת על כך שבני אדם אינם מסוגלים לשמור בזכרונם אירועים שקרו לפני גיל שלוש והשניה היא - שתאי המוח הם אלו שמאכסנים את הזכרונות. ^4,19. על אף שהמחקר המדעי בנושא זיכרון ותודעה מוקדמים נמצא עדיין בחיתוליו, קיימות תיאוריות שונות המנסות להסביר את היכולת האנושית לזכור אירועים מהתקופה הפרהנטלית והפרינטלית.

באחד ממאמרי המפתח בתחום, Two Voices from the Womb: Evidence for Physically Transcendent and a Cellular Source of Fetal Consciousness, ג'ני ווייד²⁴, פסיכולוגית, חוקרת ותיאוריטיקנית דנה בשלוש תיאוריות נפוצות על זיכרון ומנתחת את הממצאים הקליניים של זיכרון מוקדם על פי כל תיאוריה. וייד מסבירה שלמרות שקיים מידע אפירי רב שתומך בכל אחת מהתיאוריות, אף אחת מהן אינה חד-משמעית.

שלוש תיאוריות של זיכרון

התיאוריות נחלקות על פי המיקום הפיזי בו זיכרון מאוכסן בגוף: התיאוריה המקומית, התיאוריה העל-מקומית והתיאורה העל-גופנית:

התיאוריה המקומית (Local Theory) היא גם התיאוריה עליה מתבססת הרפואה המערבית. על פי תיאוריה זו, זיכרונות מאוכסנים במבנים מוגדרים וניתנים לזיהוי במוח. משמעות הדבר היא שזיכרון ותודעה תלויים במערכת העצבים המרכזית. תיאוריה זו, מסבירה וייד, יכולה להסביר רק את הזיכרונות מהשליש השלישי להיריון, הזמן שבו המבנים המתאימים במוח קיימים ומתפקדים.

קיימות מספר תיאוריות על-מקומיות (Non Local). כעקרון, המשותף לכל המודלים העל מקומיים של זיכרון היא ההכרה, כי הגוף מאכסן זכרונות בתאים שאינם חלק ממערכת העצבים המרכזית (המוח), כמו RNA או בהורמונים. ד"ר תומאס וורני¹⁸ מסביר איך זכרונות מוקדמים יכולים להיות מאוכסנים ברמה תאית (cellular) בגוף: כאשר האישה ההרה סובלת ממצוקה וקושי רגשי היא מפרישה הורמון בשם ACTH הידוע כמסייע לתהליך הזיכרון. כאשר התינוק מוצף בהורמון זה, ההורמון מסייע בשימור חוויות שליליות אלו ברמה תאית. כאשר חוויות אלו מגיעות לרמה קריטית מסויימת ובד בבד עם התפתחות מבנים הקשורים לזיכרון במוח במהלך השליש השלישי להיריון, התינוק מתחיל להגיב בדפוסים רגשיים ופיזיים ראשוניים ומתחיל ליצור תחושת אני לא מפותחת אך נפרדת מהאם.

הן התיאוריה המקומית והן התיאוריה העל-מקומית יכולות להסביר רק את אותם זיכרונות של אירועים שהתרחשו בשלבים מתקדמים של ההיריון, כאשר המוח ומערכת העצבים מפותחים למדי. תיאוריות אלו אינן יכולות להסביר את הזכרונות המורכבים של אירועים שהתרחשו סביב תקופת ההפרייה ובמהלך שלבים מוקדמים יותר של ההיריון, בייחוד זכרונות של אירועים שקרו מחוץ לגופה של האם.

וייד טוענת שרק התיאוריה העל פיזית (Non Physical), יכולה להסביר זכרונות יוצאי דופן אלו. על פי תיאוריה זו זכרונות מוקדמים אינם מאוכסנים במערכת העצבים המרכזית (המוח) או בתאי הגוף. מי שמאכסן את הזיכרון הוא "אני נשגב" (Transcendent Self) שקיים במקביל ל"אני הפיזי" (Physical Self). ה"אני הנשגב" הינו בעל תודעה, בוגר ובעל תובנה. וייד²⁰ מבססת את דבריה על תיאוריות של הפיסיקאי דיויד בוהם ,שידוע כמי ששאף ליישב את הסתירות שבין תורת היחסות ותיאוריית הקוונטים. בוהם האמין כי מעבר לקיום הפיזי שלנו, קיימת מציאות רחבה יותר אותה אין האדם מסוגל לקלוט בחושיו, מציאות שהיא אנרגטית במהותה.

ד"ר וונדי אן מקרת'י מסבירה בספרה המהפכניWelcoming Consciousness ¹³, כי מראשית החיים, האדם הינו בעצם יישות משולבת או "The integrated self". יישות זו מורכבת מה"אני הפיזי" וה"אני הנשגב". היא טוענת של"אני הנשגב" יש יכולות יוצאות דופן, המאפשרות לו לדעת את מחשבותיהם של אחרים, רגשותיהם וכוונותיהם ואילו ה"אני הפיזי" חווה את המציאות הגשמית, והחוויה שלו קשורה לחוויותיה של האם, לאיכות הסביבה הרחמית ולמסע הפיזי והרגשי שבלידה.

Anand, K., Phil, D., & Kickey, P. (1988). Pain and its effects in the human neonate and fetus. Pre- and Peri-Natal Psychology Journal, 3(2), 103-123.
Chamberlain, D.B. (n.d.). The Fetal Senses: A Classical View. Retrieved July 20, 2008, from http://www.birthpsychology.com/lifebefore/fetalsense.html
Chamberlain, D. B. (1988). Babies remember birth and other extraordinary scientific discoveries about the mind and personality of your newborn. Los Angeles, CA: J.P. Tarcher.
Chamberlain, D. B. (1990). The expanding boundaries of memory. Pre- and Peri-Natal Psychology Journal, 4(3), 171-189.
Chamberlain, D. B. (1994). The Sentient Prenate: What Every Parent Should Know. Pre- and Peri-Natal Psychology Journal, 9(1), 9-31.
Chamberlain, D. B. (1997). Early and very early parenting: New Territories. Journal of Prenatal & Perinatal Psychology & Health, 12(2), 51-59.
Chamberlain, D. B. (1999). Babies are not What We Thought: Call for a New Paradigm. Journal of Prenatal & Perinatal Psychology & Health, 14(1-2), 127-144.
Foster, M. S., & Verny, T.R. (2007). The development of sensory systems during the prenatal period. Journal of Prenatal & Perinatal Psychology & Health, 21(3), 271-280.
Gluckman, P. D., & Hanson, M. A. (2005). The fetal matrix: Evolution, development and disease. New York: Cambridge University Press.
Hepper, P. G. (1991). An examination of fetal learning before and after birth. The Irish journal of Psychology, 12(2), 95-107.
Hepper, P. G. (2005). Unravelling our beginning. The psychologist, 18(8), 474-477.
Karr-Morse, R., & Wiley, M.S. (1997). Ghost from the nursery: Tracing the roots of violence. New York: Atlantic Monthly Press.
McCarty, W. A. (2004). Welcoming consciousness: Supporting babies' wholeness from the beginning of life–An integrated model of early development. Santa Barbara: WB Publishing.
Stables, D. (1999). Physiology in childbearing: With anatomy and related biosciences. New York : Bailliere Tindall.
Thibodeau, G. A., & Patton, K. T. (1993). Anatomy & Physiology (2nd ed.). St. Louis, MO: Mosby.
Thomson, P. (2004). The impact of trauma on the embryo and fetus: An application of the diathesis-stress model and the neurovulnerability-neurotoxicity model. Journal of Prenatal & Perinatal Psychology & Health, 19(1), pp. 9-64.
Verny, T. R. (1988). Some aspects of prenatal parenting. International Journal of Childbirth Education, 3l(3), 19-20.
Verny, T. R. (1989). The scientific basis of pre- and peri-natal psychology – Part I. Pre- and Peri-Natal Psychology Journal, 3(3), 157-170.
Verny, T. R. with Weintraub, P. (2002). Tomorrow's baby: The art and science of parenting from conception through infancy. New York: Simon & Schuster.
Wade, J. (1999). Two voices from the womb: Evidence for physically transcendent and a cellular source of fetal consciousness. Journal of Prenatal & Perinatal Psychology & Health, 13(2), 123-147.

התינוק המדהים שטרם נולד

מידע להורים